רות אפרוני מדברת על ספרה של אורנה לנדאו "ההתערבות"

מבעד לעלי היערה שהפרידה בין החצרות שלנו ראיתי איך נשרו לו, זו אחר זו, כל שיני החלב במהלך חופשת פסח אחת. שלוש שנים עקבתי בהשתאות אחרי הדפס בולדוג מכוער על טי-שירט כחולה שהלך ונמתח לרוחב החזה המתרחב של השכן המגודל שלי עד שיכולתי להישבע שהוא, הבולדוג, חושף שיניים. או מחייך. הייתי שם כשהצינון הכרוני סתם את נחיריו בקרום ירקרק ונוקשה שריתק אותי כל שנה מינואר עד אפריל. בכיתה ח' הרחתי את ריח הזיעה וההורמונים החריף שנדף ממנו אחרי כל שיעור התעמלות עד שמישהו (מי?) גילה לו שיש דבר כזה דאודורנט ושאולי כדאי. ראיתי אותו חולף על פני באופני מרוץ דקים וכסופים, ידיו שלובות על החזה כמו ג'יני שעתיד להגשים את כל משאלותיי ואח"כ גם ראיתי איך הסמיק לראשונה כשענדתי את הג'ינס השחור הצמוד שלי כמו תכשיט על התחת כשהיינו בני 16. בגיל 18 ובפעם השלישית, נהיינו רשמית חברים. בגיל 23 נפרדנו כי אי אפשר להתחתן עם החבר הראשון ובגיל 24 התחתנו כי כבר לא היה לנו אכפת מחוקים מטופשים של אחרים. ביחד ועוד לפני הילדים, כבר היינו משפחה ובית.

פאסט פורוורד עשרים שנה וארבעה ילדים ואני לבד בטיסה ארוכה מתל אביב (ביקור מולדת ובן בכור) לבוסטון (בית זמני) ורומן מסוכן דבוק לי לברכיים. "יאללה דלג מעלי!" אני אומרת לאסיר שכלאתי במושב לידי, "אני לא קמה!". בניסיון להיחלץ הוא עובר מעלי ולשתי שניות הביצים שלו מרחפות לי עשרים ס"מ מהפרצוף. אז זה מה שיש לעולם הגברי להציע לי אחרי עשרים שנה?! "מה בדיוק את חושבת שהולך שם עם גברים פנויים בני ארבעים פלוס?!" מתגרה בי החברה הגרושה של גיבורת הספר שלי, "קקה. זה מה. ועוד את, שנשואה לסופרמן". סתמי, את חברה דמיונית, אני אומרת לה ומחליטה לבדוק בעצמי את ההיצע ע"פ מדגם מין-הצמח-קמילה-פוקס מייצג בבויינג 787. סיור חילוץ הרגליים הופך לאודישן המוני. אוקי זה לא. גם זה לא. ממש לא. זה אולי. אולי פלוס. ואללה כן (הרסת עם הרסטות). גם ההוא באקזיט רואו (הוא נרדם מאמי. תחזיר אותו לבאסינט. ואשתך גם חמודה לאללה). וזה שבתור לשירותים – לגמרי. אבל רק בעוד שנתיים כשיגיע לגיל חוקי. וגם האיטלקי עם השיניים והנעלים הטובות שמחייך אלי בחזרה (אופס). בקיצור – בציר לא רע וזה עוד בצד הפחות אטרקטיבי של הווילון למחלקת עסקים. העולם נראה מבטיח.