"עוד אהבה אחת ודי" – גם ב"עכבר CAFE"

אני לא מוצאת שהכישרון לאושר מתמסמס עם בוא האימהות , אלא הפניות אליו משתנה, מתכווצת.

המעניין הוא שבהמשך הסיפור תופס הדיבור על אימהות מעט מאד מקום, אם בכלל, אצל הנשים, לעומת העיסוק ביחסים שלהן עם הגברים בחייהן, הדיאלוג לגבי היכולת לאהוב והאפשרות להרגיש שוב מאוהבת. 

 לנדאו רוקמת עבור כל אחת מהן מרחב אישי-פרטי- לעיתים סודי , מתחדש, מסתכן, שבו  הן בודקות את גבולות היכולת שלהן להרגיש שלמות, מרוגשות, מאושרות יותר.  

 

מדברים על ספרה של אורנה לנדאו:
"עוד אהבה אחת ודי"

כשקראתי את הראיון של דנה ספקטור עם אורנה לנדאו ב"ידיעות אחרונות" ( מוסף 7 ימים מה-10.4 ) התעוררה בי מיד הסקרנות לקרוא את סיפרה "עוד אהבה אחת ודי".  

הספר מתאר קורותיהן של חמש  נשים, ביחוד את  נקודת מבטן בחיי הנישואים שלהן. הן מחליטות להיפגש אחת לשבועיים בימי שישי בבוקר לשיחת נשים.

מאז ומתמיד הייתה לי משאלה להיות שותפה בקבוצה כזו ומסיבות רבות ושונות לא התממשה המשאלה עד היום.

הנשים, נשואות, אימהות, בעלות קריירה, נפגשות לאכול ולדבר את חיי הנישואין שלהן, מאווייהן, אושרן.  

באחד המפגשים הראשונים, אומרת הילה, משוררת : "אני שואלת מתי בפעם האחרונה פגשת אימא מאושרת. כי הרי זה מה שעמד שם, בבכי של כולן, אלה שבכו ואלה שלא. שאנחנו לא שמחות. שלא משנה איך החיים שלנו נראים, הכישרון לאושר אבד לנו….גברים יכולים לשמוח, ילדים הרבה פעמים מאושרים וגם נשים צעירות…אני זוכרת כמה חברות כאלה. אבל אימהות לא. כאילו מתישהו בלידה אנחנו פולטות החוצה עם השליה את הכישרון לאושר". ( עמ' 55 )  

אני לא מוצאת שהכישרון לאושר מתמסמס עם בוא האימהות , אלא הפניות אליו משתנה, מתכווצת.

המעניין הוא שבהמשך הסיפור תופס הדיבור על אימהות מעט מאד מקום, אם בכלל, אצל הנשים, לעומת העיסוק ביחסים שלהן עם הגברים בחייהן, הדיאלוג לגבי היכולת לאהוב והאפשרות להרגיש שוב מאוהבת. 

 לנדאו רוקמת עבור כל אחת מהן מרחב אישי-פרטי- לעיתים סודי , מתחדש, מסתכן, שבו  הן בודקות את גבולות היכולת שלהן להרגיש שלמות, מרוגשות, מאושרות יותר.  

לקח לי זמן להתחבר וליהנות. חששתי שהדמויות נותרות פלקטיות, חד מימדיות. עם התפתחות הסיפור  הן מקבלות עומק נכון שעושה את הקריאה ליותר זורמת ומתחברת, רגישה ונוגעת יותר. 

 לעיתים נראה שהסופרת דחסה מדי בעלילה, שהאירועים והמעברים בחייהן של הדמויות מתרחשים מהר מדי ובחדות מדי. דווקא הקטעים שבהם הסופרת עוצרת  ומתעכבת על התבוננות דקה או על דיאלוג פנימי אצל מי מהדמויות, הם רגעים טובים יותר ספרותית ומכוננים יותר מבחינת גיבוש ועיצוב הדמות , היא נעשית אז מובנת ומלאה יותר. 

 קורים שם המון דברים , מדוסקסים הרבה פנים של היחסים והחיים הנפשיים – בדידות, תסכול, נאמנות, תשוקה, תחרות, אובדנים, ניסיון לחבר הווה ועבר , לחבר את השפה הרגשית הנשית עם זו הגברית, השיגרה בחיים הזוגיים הבורגניים – כל אחד מאיתנו יוכל למצוא שם משהו מעצמו, מחייו. 

 בקריאת הראיון איתה  עוברת לנדאו כאישה נעימה, נבונה, נחמדה, נזהרת להתרגש ולהתפתח מבלי לסכן את המסגרות הנכונות והנורמטיביות הקיימות של חייה.

זה קורה גם ברומן שכתבה. הוא רגיש אבל לא מורכב מדי, נעים לקריאה ולא מעז לזעזע, מזמן מצבי חיים מאתגרים ומטלטלים לנשים שמתנהלות בתוכו, אבל מעצב פתרונות שמייצרים בלימה, משיבים שליטה ובונים תיקונים.  

בסך הכל ועל אף המגבלות שציינתי הוא ספר ראוי, נעים לקריאה, זורם, מרגש, כתוב בשפה בהירה וקרובה,

מומלץ….ובודאי שלא רק לנשים.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן