ברומן החדש והנועז של אורנה לנדאו, בני זוג באמצע החיים מתערבים שיצליחו למצוא לעצמם מאהבים חדשים בתוך שלושה חודשים.
לנדאו אמנם לא ניסתה את התרגיל המסוכן בעצמה, אבל יש לה הרבה מה לומר על זוגיות ממושכת, בגידת הבשר, הרצון להיות נחשקת, ואי־אפשר בלי מילה על איילת זורר
"אנחנו לא רוצות 'בחור טוב', אלא מישהו שיש בו ריח של סכנה"
ידיעות אחרונות
זמנים מודרנים
16.02.2016
זהו יום הולדתה של מיה ויואב, בעלה, מזמין אותה לארוחת ערב. הוא אומר לה, בצחוק כמובן, שעכשיו, כשהיא בת 45, הוא יכול להיות בטוח שלא תעזוב אותו לעולם. מיה נעלבת, קצת מתרגזת, ובלי לחשוב הרבה מציעה את ההתערבות: הם ייפרדו לשלושה חודשים כדי לבדוק מי באמת יכול למצוא מישהו אחר. להתערבות יש רק שלושה כללים: שומרים הכל בסוד, חברים מחוץ לתחום ולא מחפשים אהבה, כי אהבה כבר יש.
כך, על קצה המזלג, נפתח "ההתערבות", ספרה החדש של אורנה לנדאו (הוצאת כנרת), שיטלטל נשים וגברים כאחד, מפני שאין מי שלא ישאל את עצמו איך היה נוהג במצב שכזה.
החדשות הטובות הן שגם מיה וגם יואב מצאו. ככה זה בחיים. מי שבאמת מחפש – מוצא. החדשות העוד יותר טובות הן שמיה ויואב התאחדו מחדש לירח דבש לוהט. אבל החדשות הרעות, בלי לעשות לכם ספוילר, הן שאין הפי אנד.
לנדאו, 47, הנשואה זה 23 שנה לעיתונאי שמואל רוזנר ואם לארבעה (שאול, 19, יוחאי, 17, אריאל, 14 ויעל, 8), משלבת את ידיה על החזה, כמוכנה להתקפה. "לא עשיתי התערבות כזאת עם בעלי ואני לא מכירה אף זוג שעשה את זה", היא יורה, "אבל אני בטוחה שהרבה זוגות מהרהרים ומפנטזים על דבר כזה. מיה ויואב הם זוג רגיל, שפוי בהחלט, שברגע מסוים חרג מהגבולות של עצמו. הוא לא התכוון, היא לא התכוונה, אבל מתישהו בין המנה הראשונה לקינוח הם הימרו על החיים שלהם. במקום להגיד לו, 'בחיים אני לא אעזוב אותך' היא אמרה, 'נתערב שאני יכולה למצוא מישהו אחר?' אם היא לא הייתה מציעה והוא לא היה מסכים, כל זה לא היה קורה".
סמדר שיר ברעיון עם אורנה לנדאו, מחברת "ההתערבות"
היית רוצה לערוך התערבות שכזו עם בעלך? – "לא, מפני שאני יודעת שהמחיר שלה עלול להיות גבוה. עדיף להשתעשע עם הפנטזיה בכתיבה. אני אדם רציונלי שלא עושה שטויות. לפחות לא בכוונה".
בעלך היה מעורב בשעשועי הפנטזיה שלך? – "שמואל הוא בן־אדם רציני. הוא חבר במכון לחקר מדיניות העם היהודי וכתיבתו עוסקת בתמות הגדולות של פוליטיקה ודת, בשעה שאני כותבת על הזירה המשפחתית, שבעיניי חשובה ומכובדת ומאתגרת לא פחות מהסכסוך או מיחסי דתיים־חילונים. הוא הראשון שמקבל כל ספר שלי לקריאה, אבל רק כשהוא גמור. לא דקה אחת קודם לכן".
ואיך הוא הגיב כשקרא את תיאורי הסקס שלך? – "האמת? הוא אמר שזה ספר קריא ומסחרי שבטח יהפוך ללהיט, ובאותה נשימה הוסיף, 'אני בחיים לא הייתי מוציא את הספר הזה תחת שמי'. בגלל מבוכה".
מה ענית? – "אמרתי, 'אין בעיה. במקום להוציא את הספר הזה בשמי, אורנה לנדאו, אני יכולה להוציא אותו לאור בשמי מאז נישואיי, אורנה רוזנר. ברור שהוא ויתר. עכשיו אני קצת מרחמת עליו. אם מישהו יצביע עליי ברחוב ויגיד, 'הנה האישה שהיו לה ביצים להתערב ושהלכה עם גבר אחר' זה לא יזיז לי בכלל. למה שאתרגש ממה שאומר מישהו שאני לא מכירה? אבל מה יחשבו על שמואל, שהולך איתי מאז שהיינו בני 19? שהוא בעל מקורנן? שגם הוא בגד?"
ובוורידים שלך לא זורמת אף טיפה של מבוכה?- "לא, משום שאין לי שום קושי לדבר על רגשות ועל מיניות, לא במקלדת של הלפטופ ולא בבית קפה עם חברה. אני גם לא חושבת שבספר הזה אני נחשפת יותר מאשר בשני הרומנים הקודמים שלי. להפך, בשניים הקודמים נחשפתי הרבה יותר מבחינת עולם הפחדים שלי. בעקבות הראשון, 'עוד אהבה אחת ודי', כולם היו בטוחים שעשיתי סקס עם אישה. אז מה?"
שאלת את עצמך איך ילדייך יגיבו כשיקראו על עלילותיה של מיה עם גבר זר, המצטיין בעיקר ב"זקפה כבירה"? – "תיאורי הסקס שלי נובעים מהדמיון וגם מספרי הארוטיקה שאני עורכת בתפקידי כראש מדור הספרות המתורגמת בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן. אני לא יודעת אם הייתי רוצה לקרוא סצנת סקס שאמא שלי כתבה, אבל מעבר להיותי אשתו־של ובתה־של ואמא־של יש לי זהות משלי, נפרדת, ולא מבהיל אותי הרעיון שילדיי ייחשפו לספר. אני מאמינה שאנשים לא רואים ולא מבינים את מה שאין להם היכולת הנפשית לקבל ולעכל. בעיניי יש משהו הרבה יותר אינטימי בהתמודדות עם קשיים בהורות, כמו בספרי השני, 'בזה הבית'. זו טעות לחשוב שתיאור סקס הוא פסגת החשיפה".
מהי פסגת החשיפה בעינייך? – "להודות שהתחלתי לכתוב את 'ההתערבות' בגלל משבר כתיבה. הוא נבע מהעובדה שספרי השני, שבו הבאתי את עצמי למקומות מאוד עמוקים, נמכר הרבה פחות מהראשון. זו האמת לאמיתה". בעצם, גם רומן הביכורים שלה, "עוד אהבה אחת ודי", נולד ממשבר. "גמרתי לכתוב אותו חודש לפני יום הולדתי ה־40, בגלל החשש שהנה, תכף אני הופכת למבוגרת ועוד לא כתבתי אף ספר, למרות שהכתבתי להוריי שירים וסיפורים עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב".
אורנה לנדאו והספר החדש שלה "ההתערבות"
היא נולדה ברמת־גן, גדלה בנהריה ועשתה את שירותה הצבאי בגלי צה"ל, כמפיקה ותחקירנית, שם הכירה את החבר הרציני הראשון שלה, שהפך לבעלה ("נולדנו באותה השנה, באותו החודש, אבל הוא נולד שבועיים אחריי"). מלבד עבודתו העיתונאית ("ניו־יורק טיימס"), רוזנר הוא ראש מדור העיון בהוצאת כנרת־זמורה ביתן־דביר, וחובש כיפה.
"איך מסתדרים?" היא שואלת ועונה: "אני אדם סבלני, שנינו בעלי השקפת עולם ליברלית ומאפשרת, והיה ברור שהוא ימשיך להיות דתי ואני לא אהפוך לדתית. אני שומרת על כשרות בבית וכשאני במחיצתו אני גם שומרת שבת".
לנדאו, בעלת שני תארים ("עשיתי אותם עם תינוק על הברכיים או על הציצי"), שימשה במשך ארבע שנים כמבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". "לא הרגשתי שאני נטולת רחמים", היא נזכרת, "מדי פעם גם החמאתי, אבל זה נכון שאני אדם מאוד ביקורתי ולצערי הלשון שלי קצת חסרת מעצורים. קל לי להיות בוטה ולומר דברים ישירים. כתיבת ביקורת טלוויזיה הייתה אפיק ביטוי מעניין וגם אפיק לגרפומניה, אבל לא הייתי מאושרת בכיסא המבקרת, מפני שרוב האנשים עושים כמיטב יכולתם וגם כשזה יוצא פחות מוצלח, האדם לא חטא ולא פשע, ודאי שלא במזיד. אז למה שאני אתנפל על היוצר ואכתוב שהוא עשה סרט משמים? זה כמו שאגש לאישה ברחוב ואטיח בה, 'את מכוערת'. חייו של מבקר מסעדות יותר קלים, הוא מרגיש שמוטלת עליו חובה מוסרית ומקצועית להזהיר את הציבור מפני מסעדה שבה מגישים אוכל רע, אבל במה אני מזהירה את הציבור כשאני כותבת על התוכנית המחורבנת ששודרה אמש?"
לפני 12 שנה היא פרשה מתפקיד המבקרת שבזכותו, לדבריה, פיתחה חסינות כלפי ביקורת. "אני לא נורא נעלבת ממנה, אבל ברור שאני מצטערת כשמופיעה ביקורת שלילית. לא בגלל שחשובה לי דעתו של מבקר זה או אחר, אלא מפני שביקורת טובה מביאה עוד קוראים".
זה לא קרה לה בספרה השני, "בזה הבית". "הופתעתי כשהרומן הראשון שלי הצליח מאוד והופתעתי לא פחות כשהרומן השני, שנכתב בדם ליבי, לא התקבל. הצטערתי מאוד שהוא לא הגיע ליותר. יש סופרים שמפיצים את כתב היד במעגל החברתי שלהם ואני הכי לא כזאת. מבחינתי, הכתיבה זה להגיע לקוראים, לחלוק איתם את ההתלבטויות שלי ולקבל פידבק. במשך שנתיים נמנעתי מכתיבה וחיפשתי אתגר חדש. החלטתי שאת הספר הבא שלי אכתוב באנגלית כדי לקיים דיאלוג עם כל העולם, והחלטתי שהוא יהיה קליל. לכן הרשיתי לגיבורים שלי לעשות שטויות ולהתנסות בחוויות של אובדן שליטה".
האנגלית קלחה ממנה בזכות שבע שנות מגוריה בארצות־הברית וגם תודות לגוגל טרנסלייט. "התענגתי", היא מחייכת, "זו הייתה חוויה מתקנת. גיליתי שאורנה האמריקאית קצת שונה מאורנה הישראלית, נהניתי להוציא מעצמי דברים חדשים וגם גיליתי שהשפה האנגלית מרככת את חומרת המעשים. בשתי השפות הספר נפתח בתיאור זהה – יואב מזמין את מיה, לרגל יום הולדתה, למסעדה בקניון. בעברית, הבחירה שלו לחגוג בקניון הרבה יותר צורמת".
הבחירה בנושא קליל הפכה את הכתיבה לקלה? – "להפך. אם יש צורך בכפר שלם כדי לגדל ילד, אז יש ספרים שכדי לכתוב אותם צריך להיעזר בחצי מדינה. כל החברות שלי שותפו במשחק של 'מה היה קורה אילו' וכולן הזהירו אותי שלא ייצא מזה ספר. הן היו בטוחות שאף גבר לא ירצה את מיה ולא תהיה שום עלילה. דווקא התגובה הזאת דחפה אותי להמשיך. מבחינה זו, סופר הוא כמו אלוהים קטן, הוא שולט בדמויות שלו ובמה שיקרה להן. והיה לי חשוב שמיה תמצא גבר, אפילו אם זה רק למטרת סקס".
למה? – "מפני שאחת הסוגיות המרכזיות בספר היא איך נשים בגיל 40 פלוס רואות את עצמן, את גופן ואת המבט של החברה עליהן. בשלב מסוים הן הופכות לשקופות, בלתי נראות. קחי לדוגמה את איילת זורר. בעיניי היא מדהימה, אבל מישהו החליט שהיא כבר חצתה את הקו".
אבל את לא נראית כמי שמודאגת מהקמטים. בשורשי השיער שלך יש שיבה. – "זה שאני לא מודאגת לא אומר שאני אוהבת את הקמטים והקפלים והמשמנים שלי. כיוון שאני לא מקדשת את ההופעה החיצונית שלי לא חוויתי על בשרי את אובדן הנעורים, אלא את הידיעה שמגיל מסוים את נתפסת כפחות שווה. בגיל 40 התחילה לחלחל אליי ההבנה שאני אישה מבוגרת, באמצע החיים, והיה לי קשה להשלים עם בגידת הגוף. הכאבים שיש לי בברכיים, בעקבות ארבעה הריונות, לא שונים ממה שאומר לי הראי. זה מה שמרתיע הרבה נשים, בעיקר כאלו שהיו נשואות זמן רב, להכיר גבר חדש. הן פוחדות להימדד בעיניו".
ואת, כמו מיה, פוחדת שאף גבר אחר לא ירצה בך? – "מיה מאמינה שהיא תמצא מישהו בזכות היותה אינטליגנטית ונחמדה עם חוש הומור ואני כמותה, מאמינה שבכוח האישיות שלי הייתי מוצאת".
תרגש אותי
אז מי בוגד יותר, גברים או נשים? "הרעב להתחדשות, לקבל הכרה בערך של עצמך, יותר חזק אצל נשים", היא מנתחת.
"אנחנו מותנות לקבלת הכרה מהסביבה וכמעט חייבות לקבל אישור והדהוד מבחוץ. תסתכלי על בני זוג שנכנסים למסעדה. הגבר אוכל מה שבא לו וכמה שבא לו, ואילו האישה שמולו אוכלת הרבה פחות ממה שבא לה ולא בהכרח את מה שבא לה, בגלל החשש מאיך שהיא תצטייר בעיניו. הגברים, לפחות אלה שלא מונעים לבגידה על ידי הדרייב המיני, אוהבים להימצא במקום השקט והרגוע שלהם. מצאתי עבודה, סימנתי וי, מצאתי אישה, סימנתי וי, האישה מטפלת בילדים, עוד וי.
אולי זה משהו מולד וייתכן שזה גם מפני שנשים פחות ממוקדות בקריירה ולכן היא לא מספקת להן את הריגושים שגברים מוצאים בקריירה. לכן הן חייבות למצוא ריגוש בזירה הרומנטית".
כמו "רפי, תרגש אותי"? – בדיוק. פרסומת חכמה. האישה אומרת, 'אני רוצה שאתה, רפי, תרגש אותי מפני שאני לא יודעת לרגש את עצמי'. אני לא יודעת אם נשים בוגדות יותר מגברים, אבל הן מפנטזות לא פחות".
מי ניצח בהתערבות? – "מיה ניצחה בגדול. יואב הוא זה שביקש לחזור. מיה מצאה את רמי, שרצה אותה מאוד, והדמות שלו חושפת את השקרים שאנחנו, הנשים, מוכרות לעצמנו. אנחנו לא רוצות 'בחור טוב'. אנחנו רוצות מישהו שיש בו גם אתגר וריח של סכנה".
לא במקרה היא הצניחה את שעשוע ההתערבות דווקא על זוג רגיל. "מיה ויואב אוהבים, הם מתאימים זה לזה, נהנים ביחד ויש להם חיי אישות גם אחרי 20 שנות נישואים, הם לא מקרה של זוגיות שנשחקה עד עפר. הזוגיות שלהם בסדר גמור, ומתגובות הקוראים הבנתי שהדבר המפחיד ביותר הוא חוסר הנחת שמתקיים בתוך זוגיות מאושרת. להערכתי, הצורך שלנו לעשות מעשים מסוימים, כמו 80 אחוז ממקרי הגירושים, לא נובע ממה שיש או אין לנו בזוגיות, אלא בגלל משהו שאנחנו לא מצליחים למצוא בעצמנו".
ולמה אנחנו לא מצליחים למצוא את המשהו הזה? – "בגלל שבעידן שלנו, לאור העלייה בתוחלת החיים, מונוגומיה זה לסחוב ביחד 50־60 שנה. לדעתי, הסוד לנישואים מוצלחים הוא אינדיבידואליות חזקה בקשר הזוגי. כל אחד צריך לדעת לעניין, לאתגר ולרגש את עצמו ולהיות פחות תלוי בצד השני".
זה המסר של הספר? – "אין לי מסר. אני נורא לא אוהבת ספרות עם מסר, אבל יש לי אג'נדה – למכור כמה שיותר, בכל העולם. בימים אלה הספר רואה אור בגרמניה ויש לי סוכנת שמנסה למצוא לו מו"ל בארצות־הברית. נכון, זה נרקיסיסטי, אבל לא רק מיה רוצה שיראו אותה. גם אני רוצה".