יואב שורק על ספרה של אורנה לנדאו "בזה הבית"

האִם, לבד מרצח, יכול להתרחש משהו גרוע יותר במשפחה מאשר כמעט רצח של אם בידי בנה? האם יחסי אם ובן יכולים להיות גרועים יותר ממה שזוכרת דפנה, האם, כשהיא שוכבת בעיניים קשורות ומהרהרת במה שקרה: השבר ביניהם נוצר מיד אחרי הלידה. כשבחנה את פניו ראתה ש"עיניו כחולות ופלומת השיער השחורה היוותה ניגוד נאה לפנים… אבל לא נחת היתה לה מהגילויים האלה כי אם מורת רוח: איזו מין אם היא, הבוחנת את ילדה כאילו היה סחורה בחנות?… (ומה גורם לה להרגיש) קהת חושים, איטית ואטומה במחיצתו?…". ובמבט לאחור היא אומרת: "כשהיה קטן כולם אמרו כמה הוא חמוד… אבל הוא תמיד היה עקשן. והיו גם הרבה בעיות בלימודים… לא כמו אחיו הגדול שתמיד היה בסדר, ילד מאוד מוצלח… ואצל איתמר, כל דבר בכי וצרחות… אני אהבתי אותו, אבל היה לי קשה בהתחלה ואחר כך היה מאוחר מדי… כי הוא ידע. ידע שלא אהבתי אותו מספיק בהתחלה ולא סלח לי אף פעם. בגלל זה הוא פצע אותי. בגלל האהבה". ומן הצד השני, איתמר, שיושב בתא המעצר: "הוא יודע… שהיתה רוצה אותו מת. שמה שהיה ביניהם זה קרב לחיים ולמוות בינה לבינו, כבר שנים, ושהוא זה שעשה את הצעד הראשון שאין ממנו חזרה, אבל היא עשתה את כל הדרך עד לשם. כל הדרך".

התופעה – שאיננה נדירה, אבל נדיר שמדברים עליה או מודים בה – של העדפת ילד אחד במשפחה על ילד אחר, או של פיצול רגשי שבו לכל הורה יש ילד מועדף אחר, נחשפת כאן בגלוי ועד כדי הקצנה: איתמר מודע לכך שנועם, האח הבכור, הוא הילד המוצלח, האהוב על אמו, ואילו הוא אמנם מועדף על ידי אביו, אבל האב, זוהר, ממלא תפקיד די שולי במשפחה. הוא איש חלש, מתכנס בעצמו, כפוף לסמכות אשתו. הוא מזולזל גם מצדו של איתמר, למרות שדווקא הוא מזהה את יכולותיו של איתמר ואת מצוקותיו ובסופו של דבר מניע את תהליך הצלתו. האהבה האִמהית החסרה דוחפת את איתמר למאבק לחיים ולמוות. לסיטואציות שבהן הוא זורע הרס מסביבו – הן מתוך ייאוש והרס עצמי ("אם אפילו אמא לא אוהבת אותי – משמע שאינני ראוי"), וגם כדרך להרוס, סמלית ובסוף גם פיזית, את אמו.