איך לכתוב ספר אוטוביוגרפיה

לכל אדם יש סיפור שראוי להנציח

כל סופר, גם אם הוא מצהיר שהסיפור שהעלה על הכתב הוא דמיוני, מספר, בעקיפין או במישרין, גם על עצמו. אירועי עבר, אנשים שפגשנו, משברים שחווינו, הם חומרי הגלם של כל ספר. סופר טוב בונה מחומרי המציאות דבר מה חדש. סופרים מנוסים פחות מנסים לעתים לטשטש את הקשר בין הסיפור הדמיוני (כביכול?) למציאות. כך או כך, למציאות יש דריסת רגל בכל רומן בכתובים, אבל כאשר המחבר רוצים לספר דבר שהיה באמת, אירוע או אירועים משמעותיים שעיצבו את חייו, אז הכוונה היא לסיפור חיים, שחלים עליו כללי כתיבה אחרים.

בסיפור חיים המשפט "אבל ככה זה היה באמת", משפט שגם אנשים שכותבים רומן אומרים לעתים, בדרך כלל בניסיון להצדיק עלילה מופרכת במיוחד, קודם לכל. כי כאן, בניגוד לכתיבת רומן, המשימה שנוטל על עצמו הכותב היא בדיוק זאת: לכתוב מה היה באמת. או, לעיתים קרובות יותר, להגיע אל חקר האמת בתהליך הכתיבה. ובמקרים מעניינים במיוחד, להגיע על אחת הגרסאות של האמת ולכתוב אותה בצורה הטובה ביותר.

אנשים מבוגרים שחשים דחף לכתוב את סיפור חייהם, מתלבטים לעתים אם הסיפור שלהם מספיק "מעניין". אחרים מניחים כמובן מאליו כי אם היו בשואה, או במלחמה, או במעברה – הסיפור שלהם בוודאי מעניין. אבל האמת היא שלא השתתפות באירועים חיצונים דרמטיים היא בהכרח מה שהופך סיפור חיים לסיפור שראוי לספרו. לעתים קרובות התובנות של הכותב ואפילו הכתיבה עצמה, חשובים הרבה יותר.

השאלה הראשונה שצריך לשאול את עצמו אדם שעומד לכתוב את סיפור חייו דומה באופן מפתיע לזאת שצריך לשאול את עצמו כותב רומן דמיוני: למי אני כותב? במקרה של כותבי סיפור חיים, התשובה לשאלה הזאת חשובה במיוחד בהגדרת מטרות הכתיבה. סיפור חיים שמיועד לראות אור כאלבום בעשרה עותקים לילדים ולנכדים אינו דומה לסיפור חיים שיצא כאוטוביוגרפיה (או כספר נונן-פיקשן) וייקרא על ידי עשרות אלפים. בעיקר לכותבים מהסוג השני, חשיבה מראש וסיוע של אדם חיצוני עשויים להפוך את הסיפור הפרטי לכזה שירתק גם זרים גמורים.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן