שלב הזה, אני עדיין בהכחשה גדולה מדי מכדי לשמוע מה שהיא אומרת. "אולי", אני אומרת לה בעוינות ,"אבל האמהות ממלאת אותי בהמון שמחה, וחושפת אותי לרשת רגישות עצומה שלא הכרתי. אין ספק שיחסית לחיים הקטנים והמרוכזים בעצמם של הרווקה שהייתי, אני היום בן אדם הרבה יותר מודע ומפותח."

לוקח לי שנייה לשים לב לגיחוך במצבי – עומדת ונואמת לה על כמה זה נפלא לחוות כל מיני רגשות כבדים ונעלים כמו מחויבות, הקרבה ודאגה אינסופית. מה אני, דוסטויבסקי? אני כולה אישה. מה שעושה אותי מאושרת זה חוויות הרבה יותר שטחיות וקלילות.

שזאת בדיוק הבעיה: איך שאת מעזה לשאול את עצמך אתשאלת המיליון – האם אני מתחרטת? עולה קיר לבנים גדול ובלתי חדיר ומיצווה עליךלדפוק יו טרן פראי לאחור, ולהגיד לעצמך שאת מאושרת, שאת מוגשת, שזה היה צעד נהדר.אולי זה בגלל שמיד אחרי המוות, אמהות זה הדבר הכי לא הפיך בעולם.